מה ההבדל בן גשמי ברכה לגשמי בריכה? ואיך כל זה קשור לשיפוטיות שלנו כלפי אחרים ?

מה ההבדל בן גשמי ברכה לגשמי בריכה...? למה אנחנו קוראים גשמי ברכה והאם יש מושג כזה בכלל שנקרא גשמי בריכה או שזו רק המצאה.

הכל תלוי בכלי שאנחנו בוחרים, איזה כלי שלא יהיה. אם זו צנצנת, דלי, מיכל לאיסוף מים, החצר האחורית שלנו, השדה שרואים מהמרפסת מקום העבודה שלנו או החברה שבנינו.

הגשם שיורד עלינו בטיפות או אלינו אם תרצו בצורה של השפע, המגיע אלינו כל אחד ואחת והשפע שלהם, יכול להיתפס כברכה, בתנאי שהכנו כלי מתאים לקבלת הברכה, אחרת אותו גשם או שפע, יהפוך פשוט לבריכה. הכלי הוא תנאי הכרחי לברכה.

בואו ננסה רגע לחזור 200 שנה בזמן לתקופה בה כמות הגשם היתה אקוטית לרמת החים לשנה הקרובה לפני גל הטכנולוגיה של המאה האחרונה. ירד גשם ואיתו איך אומרים ירדה הברכה. אבל מה קורה אם הגשם ירד עוד לפניי שהספקנו להכשיר את הקרקע? לפני שסיימנו לחרוש ולזרוע מה אז קורה?, השדה כולו הופך לביצה ובשנה הזו כבר לא תהיה שום תוצרת.

כך גם היום בלי שום הבדל, הכרחי להכין את השדה לפני שדואגים להביא אליו את הברכה זאת אומרת הכרחי להכין את הכלי.

כלי נוסף, אחר לגמריי שקיבלנו ביום בו הגענו לעולם הוא היכולת להכיל את האחר.

נכון שאצל כל אחד הכלי הזה הוא בגודל אחר, אבל אם נזכור שאנחנו יצורים חברתיים ותקשורת היא הכרח במציאות עבורינו נמצא שמה שתלוי בנו הוא הרחבת הכלי, כלי איתו אפשר להכיל קצת יותר אפילו בטיפה יותר את האחר.

קל לדבר, ולפעמים קשה לעשות והסיבה היא שלכל אחד מאיתנו ישנה תוכנה שיפוטיות תוכנה שמופעלת דרך חמשת החושים שלנו, החושים שלנו הם הקשר שלנו לסביבה, החושים הם שעוזרים לנו לקלוט מידע.

עם המידע הזה אנחנו מייצרים מסקנה. וכאן ניתקל באמרה שאם רק נצליח לישם אותה נצליח להפוך כל גשם לברכה.

לדעתי החשוב מבין כל החושים הוא חוש הראיה, הוא המתווך העיקרי בן האדם לסביבה, בעזרת חוש הראיה אנחנו יכולים לקלוט מראות, צבעים ואנשים ולהבחין האם הם קרובים או רחוקים מאיתנו.

אמרו חז״ל בפרקי אבות ״אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו״ אל תשפוט אחר, אלה אם אתה יודע מה הוא מקומו, מקומו הפיזי בסביבה ממנה הוא פועל ומקומו המנטלי, המחשבות והסיבות שגורמות לו או לה לפעול ולנהוג כפי שהם נהגו.

מספרים על אדם שעלה בשעת ערב לרכבת, רכבת הפרברים בן ניו יורק לניו ג׳רזי ,רכבת שמחזירה הביתה את אלה שיצאו בבוקר ליום עבודה בעיר הגדולה. אדם עלה עם חמשת ילדיו ולאורך כל הנסיעה לא התיחס להתנהגות ילדיו, הוא נתן להם יד חופשית להתנהג כרצונם. אלה קפצו, השתובבו וצחקו בכל רם והיה די ברור שלא שמרו במיוחד על הסדר הטוב והשקט המקובל. לבסוף קם אחד הנוסעים ותקף את האבא שישב לו בשקט בפינה, ״איזה מן אבא חסר אחריות נותן לילדיו להשתולל בצורה שכזו? יושבים כאן לא מעט מבוגרים אחרי יום עבודה ורוצים מעט שקט לפני שיגיעו הביתה״, הסתובב אליו האדם בהה בזה שעומד מולו ושאל ״איך מבקשים

מחמישה ילדים לשבת בשקט בו בזמן שרק לפני שעה קברנו את אמא שלהם שנפתרה ממחלה ממהרת?״

מסקנה, אל תדון את חברך, את זה שיושב בקרון הרכבת מולך לפני שתגיע למקומו. נסו את זה וכיתבו לי חזרה איך היה.

שלכם, איציק ערד.